נודלר נ' איילון חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

עניינה של התביעה דנן במחלוקת בין הצדדים ביחס לשווי ירידת ערך רכב התובעת, שברולט אוואו מ.ר. 10-696-64 (להלן: "הרכב"), כתוצאה מתאונת דרכים בה היה מעורב ביום 15.4.08.

רקע וטענות הצדדים:

1.התובעת רכשה את הרכב ביום 7.10.07 מאת יבואנית הרכב UMI, והרכב בוטח באותה עת אצל הנתבעת, איילון חברה לביטוח בע"מ (להלן: "חברת הביטוח" או "הנתבעת"), בביטוח מקיף, הכולל פיצוי בגין ירידת ערך.

2.ביום 15.4.08, התובעת הייתה מעורבת בתאונת דרכים במהלכה נגרם נזק לרכב. הרכב הוכנס לתיקון במוסך סרוג'י מוטורס (1994) בע"מ, ועלויות התיקון שולמו על ידי חברת הביטוח, בקיזוז דמי השתתפות עצמית. חברת הביטוח שילמה לתובעת גם על ירידת ערך הרכב בגובה 8% מערכו, וזאת בהתאם לחוות דעת השמאי, דן פרימן מטעמה (נספח ג' לתביעה). אלא שהתובעת טוענת, כי ירידת הערך אמורה לשקף את הנזק שייגרם לה עם מכירת הרכב, שכן, קונה סביר שיתעניין ברכב לא יסכים לעולם לשלם ירידה של 8% בלבד מהמחירון.

בתמיכה לטענתה צירפה התובעת חוות-דעת השמאי מאיר אדרי, אשר קבע כי ידירת הערך של הרכב הינה 34% מערכו, ובסה"כ 30,654 ₪ (נספח ב' לתביעה).

3.בהקשר זה טוענת התובעת, כי במהלך חודש דצמבר 2008 או בסמוך לכך היא התעניינה בעסקת "טרייד אין" אצל חברת UMI. באותה העת הציעה לה החברה עבור הרכב סך 60,000 ₪, שעה שמחיר המחירון שלו עמד אותה עת על סך 81,000 ₪. אף בחודש מאי 2009, פנתה התובעת שוב לחברת UMI, זאת לאחר שפרסמה כי לקוח שיגיע לבצע עסקת "טרייד אין" יקבל את מחיר המחירון בתוספת 5% עבור כלי הרכב שבבעלותו. חברת UMI, הציעה לה סך 60,000 ₪ בלבד, שעה שמחיר המחירון באותה העת עמד על סך 74,000 ₪.

4.לטענת התובעת, המחלוקת בין השמאים נובעת מכך שהשמאי פרימן, מטעם חברת הביטוח, קבע פיצוי בהתאם להנחיות שקבעה ועדת ששון בעניין, המהווה ירידת ערך טכנית, בעוד חוות דעת השמאי אדרי משקפת ירידת הערך המסחרית שנגרמה לרכב.

לפיכך, טוענת התובעת, כי הנזק שנגרם לה הינו כדלקמן: סך 23,946 ₪ - הפער בין ירידת הערך האמיתית שנגרמה לכלי הרכב, לבין ירידת הערך בה הכירה חברת הביטוח; סך 1,700 ₪ בתוספת מע"מ – שכר טרחת השמאי אדרי; סך 1,293 ₪ - ייעוץ משפטי, וסך 5,000 ₪ - פיצוי בגין עוגמת נפש.

5.מאידך טוענת הנתבעת, כי היא שלמה לתובעת את מלוא חבותה בגין ירידת הערך שנגרמה לרכב כתוצאה מהתאונה, בהתאם לחוות הדעת שמאי החוץ שמונה על ידי התובעת בהתאם לתנאי הפוליסה. לטענתה, יש להעדיף את חוות הדעת השמאי פרימן אשר בדק את הרכב לפני התיקון ובמהלכו, שעה שהשמאי אדרי נתן חוו"ד על נזקים שלא בחן ולא היה באפשרותו לבחון, שכן הוא בדק את הרכב לאחר שכבר תוקן. לטענתה, לא הוכח שהרעידות אותן מציין השמאי אדרי מפי התובעת נובעות מהתאונה, ועולה כי גם השמאי אדרי לא איתר הסיבה לרעידות.

6.עוד טוענת הנתבעת, בהתאם לתנאי הפוליסה, במידה ומתעוררת מחלוקת בעניין הקשור בהערכת שמאי, הדרך לערער על קביעת שמאי חוץ הינה באמצעות "שמאי מכריע". לטענתה, משלא הוגש ערעור על חוות דעת שמאי החוץ (פרימן), במועד הקבוע בפוליסה, חוות דעת זו מחייבת את התובעת בעיקר לנוכח העובדה שהוא מונה על ידה.

7.ביחס לחוות דעת השמאי אדרי, טוענת הנתבעת, כי בחוות דעת זו ישנה כפילות והפרזה בכך שהוא מנסה ליצור שני סוגי ירידת ערך בלתי תלויים האחד במשנהו, ולא כך הדבר, שכן עסקינן באותו הרכב, ובאותה פגיעה. עוד טוענת חברת הביטוח, כי ידוע שסוחרי רכב הם בעלי עניין בהערכה נמוכה, שכן הם רוכשים את הרכבים במחירים נמוכים באופן ניכר, על מנת לשוב ולמכור את הרכב במחיר גבוה יותר. כך שאין ללמוד מהמחיר שהוצע לתובעת אודות שיעור ירידת הערך.

8.בכל מקרה, טוענת הנתבעת, אין לחייבה בהוצאות חוות דעת השמאי אדרי, וזאת בהתבססה על פסה"ד ת.א. 3721/05 (שלום כפר סבא) גרייצר אופיר נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "עניין גרייצר"), שם התייחס בית המשפט לסעיף 2.ו. להסדר שנקבע בחוזר המפקח (ככל הנראה המפקח על השמאים), הקובע לאמור: "לחילופין, רשאי מבוטח לבחור בשמאי אחר. שומה זו לא תהיה השומה הקובעת כמפורט בסעיף 2ב' לעיל, אין באמור בסעיף זה כדי לגרוע מזכותו של המבוטח לקבל החזר עבור עלות שכר הטרחה של השמאי האחר ככל שעומדת לו זכות זו". במסגרת פסק דין בעניין גרייצר עוד נפסק, כי הסדר השמאים קובע מנגנון להערכת הנזק ע"י שמאי חוץ, שהינה בבחינת דרך המלך על פיה יש לנהוג, אך מותיר למבוטח אפשרות לבחור בשמאי אחר (שאינו שמאי הבית או שמאי חוץ של המבטחת) ולהציג הערכתו למבטחת וכי המבטחת אינה חייבת לקבל את ההערכה דנן. ההסדר מציין, כי אינו בא לפגוע בזכותו של מבוטח לקבל מהמבטח החזר של שכר טרחה ששילם לשמאי הפרטי, אך זאת בכפוף לכך ש"עומדת לו זכות". משמע, ההסדר מקים למבוטח זכות לקבלת החזר של שכ"ט השמאי הפרטי, ואת קיומה של הזכות לקבלת החזר יש ללמוד מהוראות הפוליסה, שהיא החוזה הקיים בין הצדדים, וזאת בהעדר הוראה קוגנטית בדין בנקודה זו. יתרה מזו, נפסק , כי חיוב המבטחת בהוצאות השמאי הפרטי תגרור הגדלת הוצאות חברת הביטוח, אשר בהכרח תגלגלנה את העלויות הנוספות על שכם הציבור.

יש לציין,כי חברת הביטוח בענייננו לא צירפה את ההסדר המדובר וגם לא את הפוליסה נשוא התביעה דנן.

דיון והכרעה:

10.אקדים ואומר, כי אין בידי לקבל טענת הנתבעת, לפיה התובעת פעלה בחוסר תום לב משלא פעלה בהתאם להסדר הקבוע בפוליסה, לטענתה, לפיו במקרה של מחלוקת יש לפנות לשמאי מכריע, ומשלא עשתה זאת, הרי שחוות-דעת שמאי חוץ מחייבת.

הפוליסה בה עסקינן לא צורפה ע"י הנתבעת, ועל-כן, ולו מטעם זה בלבד, דין הטענה להידחות.

11.הנתבעת טוענת, כי על התובעת מוטל הנטל לצרף את פוליסת הביטוח מכוחה הוגשה התביעה. אין אני מסכים עם טענה זו, עילת התביעה הינה פיצוי בגין ירידת ערך הרכב ועל כך אין חולק, שהרי הנתבעת שילמה לתובעת פיצוי בגין ירידת הערך, והמחלוקת היא רק לעניין גובה הפיצוי. בהקשר זה יפים הדברים שנאמרו על ידי המלומד ירון אליאס, דיני ביטוח, (2009), עמ' 1324 -1325:"המונח "נטל ההוכחה" משמש, לעיתים, בשני מובנים שונים: נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות. נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין (תובע או נתבע) להוכיח כל טענה המקדמת את עניינו במשפט. אי-עמידה בנטל זה משמעה דחיית הטענה. נטל הבאת הראיות (או נטל הראיה) הוא נטל משני שבניגוד לנטל השכנוע עשוי לעבור במהלך המשפט מבעל דין אחד למשנהו. לעניינו של הנושא בנטל השכנוע, משמעו של נטל הראיה הוא החובה להביא ראיות לשם עמידה באותו נטל. ואילו לעניינו של הצד השני, משמעות נטל הראיה היא החובה להביא ראיות לשם קעקוע טענות היריב".

עת הודתה הנתבעת, כי היא מחויבת על פי הפוליסה לשלם לתובעת פיצוי בגין ירידת ערך הרכב , אין התובעת נדרשת להציג את הפוליסה. נטל הבאת ראיה זו מוטל על הנתבעת, שכן היא זו שמבקשת להסתמך על הפוליסה לעניין מינוי שמאי מכריע.

12.אם כן, נותרה המחלוקת לעניין גובה הפיצוי.